<h1>הפרדס לרש"י הלכ' סוכה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
וצריך (לסוכה) [לסוככה] שתהא צילתה מרובה מחמתה ושתהא מרובעת, ויעשה לה צורת פתח, ושתהא גבוהה למעלה מעשרה טפחים, והיא כשירה פחות מיכן פסולה.
<h2>דף ז:</h2>
וצריך לסוכ[כ]ה שתהא צילתה מרובה מחמתה ושתהא מרובעת, ויעשה לה צורת פתח, ושתהא גבוהה למעלה מעשרה טפחים, והיא כשירה פחות מיכן פסולה.
<h2>דף ט.</h2>
ואם היא סוכה ישינה צריך לחדש בה כלום דבר, ואם לא חידש [בה] פסולה.
<h2>דף י.</h2>
נוי סוכה מניחין רבותינו שבמגנצא ולא נהנין מהן עד יום מוצאי תשיעי כחולו של מועד וכן רבינו נ"ע היה נוהג.
<h2>דף יא.</h2>
ולא יכסה הסוכה לא במחצלת ולא בלוחות ולא בכל מיני צמר ופשתים, אבל יכסה בכל אילנות ו[ב]גפנים ו[ב]ערבה ו[ב]כל מיני עשבים. והכל מותרין לכסות, אבל כל עץ שריחו רע אסור.
<h2>דף יג.</h2>
ולא יכסה הסוכה לא במחצלת ולא בלוחות ולא בכל מיני צמר ופשתים, אבל יכסה בכל אילנות ו[ב]גפנים ו[ב]ערבה ו[ב]כל מיני עשבים. והכל מותרין לכסות, אבל כל עץ שריחו רע אסור.
<h2>דף יד.</h2>
הלוח שנתן על הסוכה אם [היא] רחבה טפחיים פסולה, פחות מיכאן כשירה.
<h2>דף כב.</h2>
ואם עושה [הסוכה] חשובה כמו בית ואין כוכבי חמה נראין מתוכה פסולה.
<h2>דף כט.</h2>
ועוד הורה נר של כלי חרס אין מכניסין אותו בסוכה. אלא בסוכה גדולה יותר מז' אמות. אבל אחרים חולקין ומורין דמותר להכניס אפי[לו] שלנו הפחותה מז' אמות, הואיל והיא גדולה יותר מראשו ורובו ושולחנו.
<h2>דף כט:</h2>
לולב הגזול והיבש פסול ואם לקחו מן הגוי בדמים כשר.
<h2>דף לא.</h2>
ואם הוא [כמוש] לא לח ולא יבש כשר. וכן ד' מינין שבלולב.
<h2>דף לב:</h2>
וששאלתם לולב שהיה גבוה ג' אמות וערבה שהית[ה] גבוה ב' אמות, מהו שיצא אדם ידי חובתו בהן. כך דעתי נוטה שאין אדם יוצא ידי חובתו באותה [אגודה], שאין להגדיל [הערבה] על ההדס אלא (כ)[ב]שיעור שווה, [ד]אמר רב יהודה אמר שמואל שיעור הדס וערבה שלשה ולולב ד' כדי שיצא הלולב מן ההדס (מן) טפח. תניא נמי הכי שיעור הדס, וערבה זו הואיל וגדולה על ההדס יותר מדאי פוסל את האגודה. ושיעור הדס וערבה אין לפחות משלשה. אבל פעמים שמוציא אדם הדס עבות ד' טפחים או ה' טפחים והערבה נעשית כמדתן כן שיעורו שוה. ושדרו של לולב צריך שיצא מן שניהם טפח (לבד) [לבר] מעליו. וזה[ו] שאמר[ו], לולב אין לו שיעור למעלה אבל יש לו שיעור למטה והוא הדין לציצית. כדתניא [מנחות מ"א ע"ב] ציצית, אין ציצית אלא יוצא [ו]אין ציצית אלא משהו. וכבר עלו זקני בית שמ[א]י וזקני בית הלל לעליית יוחנן בן בתירה ואמרו ציצית אין לה שיעור כיוצא בו לולב אין לו שיעור. ומאי אין לו שיעור, אין לו שיעור מלמעלה אבל יש לו שיעור מלמטה. [זה] כשיעור (זה) שנתנו לו חכמים וזה כשיעור [שנתנו] לו חכמים. ואי איכא דמקשי ואמר (מציצית) [מי מצית] אמרת (ד)התם עבות משתכח טפי משל(י)ש, והא (ד)אמר רב הונא שרא ליה מריה לר' טרפון השתא עבות ג' לא משכחינן כול' אלמא [לא] משתכח ד' וה' (פושני) [פשכי] מי משתכח. הא לא תיקשי לך [ד]לעולם משתכח. ומאי לא משכחינן דקאמר רב הונ(ה)[א], דבכל אתר לא משכחינן דאיכא דבי תלת, אבל אי מהדר אבתריה משכח אפילו ארבע וחמש כדאמרינן. והראשונים נהגו כהלכה אבל חדשים מקרוב באו הוסיפו וקילקלו השורה. ועוד יש לנו ללמוד שאין להעדיף את הערבה על ההדס. [לפי] מה שפירשו רבותינו [זכרונם לברכה] [פסיקתא דר"כ פ' כ"ח] פרי עץ הדר אלו ישראל מה אתרוג יש בו ריח ויש בו (אוכל) [טעם] כך ישראל יש בהן בני אדם שהן בעלי תורה [ובעלי] (ו)מעשים טובים. כפות תמרים אלו ישראל מה תמר זה יש בו (אוכל) [טעם] ואין בו ריח, כך ישראל יש בהן בני אדם שהן בעלי תורה ואין (להם) [בהם] מעשים טובים. וענף עץ [עבות] אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו (אוכל) [טעם]. כך ישראל יש בהן בני אדם בעלי מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל אלו ישראל, מה הערבה הזאת אין (לה) [בה] לא ריח ולא טעם, כך ישראל יש בהן בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים אמר ה[קדוש] ב[רוך] ה[וא] לאבדם אי אפשר, אלא יהו כולם אגודה אחת (ומכפרים) [ויכפרו] אילו על אילו. לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם ולקחתם לכם [ביום הראשון]. יתברך שמו של ה[קדוש] ב[רוך] ה[וא] שרצה לזכות את ישראל ונתעסק בהן נפשות את שאינם באותן שיש בהן, אבל להגדיל ולעשות את שאין בהם על שיש (להן) [בהן] חלילה ולא תעשה כזאת. ולכך עמדו רבותינו על בירור [ה]דבר והשוו זה לזה, כדאמרינן שיעור לולב הדס וערבה ג', ואין להגביה ערבה על ההדס ולא לחפותו בו והמגביהו והמחפיהו בה עובר על דברי חכמים ומסתכן בעצמו. דתניא [סנהדרין פ"ח ע"ב] חומר בדברי סופרים מדברי תורה, האומר אין תפילין [כדי] לעבור על דברי תורה פטור, חמש טוטפות להוסיף על דברי סופרים חייב. הילכך דייה לערבה שתשוה להדס ותו לא. שאין לנו אלא מה שאמרו חכמים. שלמה בר שמשון.
ולולב צריך להיות ארכו (ג') [ד'] טפחים [כדי] שיצא מן ההדס טפח. (וב') [וג'] טפחים בתוך ההדס. פחות מג' טפחים פסול.
<h2>דף לג.</h2>
לולב שלא נאגד אלא אגד אחד כשר הוא. (דרבו) [דרבי] יהודה קיחה קיחה מאגודת אזוב יליף, ולא מצינו שם מניין אגודין, ובחד סגיא. אבל [לנוי] מצוה לאוגדו. [א]פי[לו] לרבנן למעלה ולמטה (אפי') שלא יתפזרו ענפי הערבה לכאן ולכאן שנאמר זה אלי ואנוהו.
ונוהגין רבותינו שבאישפירא להתיר נימא שנאגד בה כל ז' בהושענא, כר' יהושוע וכר' יהודה.
<h2>דף לד:</h2>
ב' ערבות וב' הדסים בלולב מותרין, ויוצא בהן ידי חובתו, פחות מיכאן אסורין. וההדסים ב', א[חד] עבות וא[חד] שוטה (וצריך) כשר.
ואמר הר"ב המור"ה ר' קלונימוס דצריך שיהו בלולב ששים עלים ולא פחות כנגד ברכת כהנים שיש בה ס' אותיות. לפי שהלולב נמי על עסק ברכה הוא בא. כדאמרינן [תענית ב' ע"ב] ד' מינין אלו מרצים על המים כברכת כהנים של ישראל.
ושליח צבור נוטל שתי ערבות חוץ מאותה ערבה שהיא אגודה עם הלולב והדס.
[וארבעת] מינין מעכבין זה את זה ולא יצא ידי חובתו אפי[לו] חסר אחת מהן. והאתרוג שיעורו עד כאגוז בינוני, פחות מיכאן פסול.
<h2>דף לז:</h2>
וניענה רבינו שלמה [ללולב] לאחר שהוליך והביא שניהם. והעלה (והורית) [והוריד] וטעמו משום שמחת רקדו (ב)[כ]אלים, היינו נענוע. ולא היא. אבל תחלה זה הודו של יאמר נא ישראל וסוף זה שבסוף הלל. וכן הורה רבינו שלמה נ"ע. אבל שליח ציבור רבינו מרדכי ניענה בתחלה (בוחסדו) [בהודו] ולבסוף בוחסדו, פסק [בחסדו]. וכן (הלכה) [בתחלה] אנא אנא ד' פעמים בהושיע[ה] נא [בהושיעה נא] ובהצליחה נא, [ובהצליחה נא].
<h2>דף מה:</h2>
וכשעושין הסוכה נועצין הקנים דרך גדילת[ן], הענפים למעלה, דהכי איירינין לגבי משכן עצי שטים עומדים [כ]דרך גדילתן עומדין. ועוד גמרינן מלולב וערבה והדס דכדרך גדילתן מגביהן.
<h2>דף מו.</h2>
הודיענו מנהג של רבותינו בחג הסוכות, בורמשא לא בירכו על לולב ביום שני א[ף] ע[ל] פ[י] שבקידוש בליל שני בירכו. וטעם שלהם מן העושה סוכה ולולב מברך שהחיינו מיד, ושוב אין צריך לא לסוכה ולא ללולב. אבל מה שמברכין שהחיינו ביום טוב שני ללולב, וביום שמיני ספק שביעי לדברי הכל לא מברכין ללולב, הרי לא נטל ללולב אלא ששה ימים. אלא ודאי מראשון חשבינן ללולב, ולהכי לא מברכינן ביום טוב שני שהחיינו ללולב. וכן שמעתי מרבינו שלמה בר שמשון נ"ע שכל רבותינו ואפי[לו] ר' יצחק לוי הסכים לדבר זה שלא לברך כי אם ראשון בלבד. ויש לי תימה אם כן מה שאנו מברכין שהחיינו בב' לילות. היינו בשביל זמן היום ולא בשביל סוכה. אם כן בשלמא בשביל לולב איפשר לתקן שמברכין ביום ראשון שהחיינו, אלא על הסוכה אימתי מברך מי שאינו עושה בעצמו שהחיינו. כי מה שכולל על הכוס לישב בסוכה ושהחיינו, היינו משום זמן היום, כבשאר ימים טובים. אלא איכא למימר, עולה לכאן ולכאן.
ועוד הורה אם יכנס אדם מאה פעמים בסוכה צריך לברך בכל פעם ופעם לישב בסוכה. ומנלן [כתפילין] כדאמר מר במסכת סוכה.
<h2>דף מז.</h2>
ובספק ליל ז' יושבין בסוכה וגם למחר אוכלין בה, אבל לא מברכין. כדאמר[ינן] שמיני ספק שביעי מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן. ואין מברכין בסוכה אלא ביום הושענא כשיוצאין מבית הכנסת בשחרית בשעת סעודה ולא יותר.
רבינו שלמה בליל שמיני ספק שביעי קידש בסוכה וישב בה וגם למחר עשה כן. וכן עשה רבינו יעקב בן רבינו יצחק הלוי נוחו עדן [שכל] אחיו רבינו אליעזר ורבינו שמואל הלוי קדשו בבית (מ)[ו]אכלו חוץ לסוכה ולמחר ביום אכלו בסוכה וטעם שלהם מתלמוד ירושלמי [סוכה פ"ד ה"ה] מספר מליל[י] יום האחרון דהיינו יום ט'. וכן [פסיקתא דר"כ פ' ל'] פסיקתא משמע. ושאלתי את ר' יעקב לוי ואמר(ת) מתחילה היה אבי נוהג בספק בליל שמיני לקדש בבית ואכל שם ולמחר בסוכה כדרך שעושין אחיי אבל בזקנותו פעמים היה יושב בליל ספק שביעי בבית ופעמים בסוכה, והין ולאו ורפייא בידיה. ור' אלכסנדרי העיד עליו שבתחילה היה נוהג לישב בבית בליל ספק שביעי ולמחר בסוכה אבל חבירו ר' שלמה ושאר רבותי[נו] אמרו לו וחזר בו. וכן [רבינו] שניאור הלוי ישב בסוכה בליל ספק שביעי וחולק על שאין יושבין. ומביא ראייה מפסיקתא.
<h2>דף מח.</h2>
ואין נוטלין מן הסוכה לא צורת הפתח ולא קנה כמו שנוהגין שאר בני אדם, דאסור ליהנות מעצי סוכה כל ז'. אבל בלילי שמיני ספק שביעי לערב מכניסים בה דברים שלא היו ראויים להכניס בה מקודם כגון שפודים של ברזל ומאני דפחרא ומאני [ד]מיכלא.
<h2>דף נו.</h2>
הודיענו מנהג של רבותינו בחג הסוכות, בורמשא לא בירכו על לולב ביום שני א[ף] ע[ל] פ[י] שבקידוש בליל שני בירכו. וטעם שלהם מן העושה סוכה ולולב מברך שהחיינו מיד, ושוב אין צריך לא לסוכה ולא ללולב. אבל מה שמברכין שהחיינו ביום טוב שני ללולב, וביום שמיני ספק שביעי לדברי הכל לא מברכין ללולב, הרי לא נטל ללולב אלא ששה ימים. אלא ודאי מראשון חשבינן ללולב, ולהכי לא מברכינן ביום טוב שני שהחיינו ללולב. וכן שמעתי מרבינו שלמה בר שמשון נ"ע שכל רבותינו ואפי[לו] ר' יצחק לוי הסכים לדבר זה שלא לברך כי אם ראשון בלבד. ויש לי תימה אם כן מה שאנו מברכין שהחיינו בב' לילות. היינו בשביל זמן היום ולא בשביל סוכה. אם כן בשלמא בשביל לולב איפשר לתקן שמברכין ביום ראשון שהחיינו, אלא על הסוכה אימתי מברך מי שאינו עושה בעצמו שהחיינו. כי מה שכולל על הכוס לישב בסוכה ושהחיינו, היינו משום זמן היום, כבשאר ימים טובים. אלא איכא למימר, עולה לכאן ולכאן.
